אליס בארץ ההתמחויות

כשלואיס קרול, מתמטיקאי שנון וחובב ילדים, מצעיד את אליס מבעד למראה,  בספרו השני של הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, היא מוצאת עצמה על קרקע שמחולקת בדיוק כמו לוח שחמט. עד מהרה היא מגלה ש"נערך כאן משחק שחמט גדול ועצום – כל העולם משתתף בו". היא מצידה, משתוקקת לקחת חלק בתנועה הרחבה הזו, להיות כלי המוסע על רצפת המשבצות ואף יותר מזה - "כמובן הכי הייתי רוצה להיות המלכה ". ילדים . . . 

לוח שחמט הוא הדרך הטובה ביותר לתאר את הדרך למצוא התמחות ראויה עם סיום התואר במשפטים. אך נתחיל כמובן מההתחלה.

על מנת להיות עורך דין בישראל על המעוניין בכך לסיים את לימודי המשפטים ואז להתחיל בתהליך ארוך ומייגע של חיפוש התמחות. משמצא, אם מצא, מקום מהוגן להתמחות בו יעבוד שם כשנה ואז יבצע בחינות של לשכת עורכי הדין. לאחר כל אלו ניתן יהיה לעסוק בעריכת הדין.

מכיוון שהרתיעה הגדולה ביותר מלימודי המשפטים היא האמרה הנפוצה השגורה בפי כל מי ששומע שהלכת ללמוד משפטים: "עוד עורך-דין? איך תמצא עבודה?" בחרתי להתייחס כאן לתהליך ובקיצור לשאלה כיצד נמצא עבודה בתחום?

יצוין כבר עכשיו כי יש באמרות הספקניות הרבה מן האמת. בישראל שיעור עורכי הדין ביחס לאוכלוסייה הוא הגבוה בעולם וכך למשל יש בישראל יותר עורכי דין, מבחינה מספרית, מאשר ביפן (!) מדינה שאוכלוסייתה מונה 125 מיליון תושבים. אך יחד עם זאת להלן מספר עצות והגיגים איך ניתן יהיה להתגבר על הקושי.

עוד הערה טכנית לפני שנתחיל. למי מכם שקורא ואומר: "זה לא רלוונטי, זה עוד כל כך רחוק ממני" - כשפול מקרטני היה בן עשרים וארבע, חיפושית צעירה ומלאת אנרגיות, הוא הקדיש לאביו שיר -  "When I get older losing my hair, many years from now…"

כך לפני ארבעים שנה תהה פול מקרטני הצעיר, שלא דמיין לעצמו שגיל שישים וארבע (שנדמה היה לו כמסתתר מעבר להרי החושך בואך קצה העולם) יהפוך למציאות בוקר זקן אחד. ביוני השנה הוא מנה לעצמו 64 אביבים. אם כך גם אנחנו נגיע לשם יום אחד – ואם כבר, אז כדאי שנגיע מוכנים.

נפתח בסיפור. בשנת 1954 שלח פול קלאוזן, ילד בן 12, מכתב לשופט בית המשפט העליון האמריקני, פליקס פרנקפורטר. במכתב כתב פול כי הוא מייעד לעצמו קריירה בתחום המשפט וביקש מהשופט עצה כיצד להכין עצמו לקראת לימודי המשפטים כבר בעודו בכיתות הנמוכות של בית הספר התיכון. השופט השיב לו: "פול היקר, אין אדם יכול להיחשב משפטן ראוי לשמו אם אינו אדם משכיל. הדרך הטובה ביותר להתכונן היא להגיע ללימודי המשפט כאדם שבילה את זמנו בקריאה נרחבת. חשוב לא פחות הוא הטיפוח של הדמיון על ידי קריאה של שירה, התבוננות ביצירות אמנות גדולות והאזנה למוסיקה. הרחב והעמק ככל האפשר את רגישויותיך באשר לנפלאות המסתורין של היקום, ושכח הכול אודות הקריירה העתידית שלך".

אני ברשותכם, אהיה קצת יותר פרקטי מכבוד השופט פרנקפורטר.

אז היינו בלוח שחמט. כמו בשחמט, גם בחיים, יש הרבה מאוד כלים וכולם מתחרים למען מטרה אחת. כמו בשחמט, גם בחיים, קשה מאוד להכריע מיהו הכלי היעיל ביותר. גם בשחמט, כמו בחיים החשוב ביותר הוא להבליט את היתרון היחסי שלך או במילים אחרות "מה אני עושה יותר טוב מאחרים". כמובן שבשני המקרים בסופו של דבר כולם רוצים להיות המלכה (או המלך למי שיש לו בעיה עם זה).

השקיעו בלימודים – בעיקר בשלושת הסמסטרים הראשונים. רוב משרדי עורכי הדין מתחילים לאתר את המתמחים החל משנתם השנייה ללימודים.

השקיעו בפעילויות נוספות – ניתן לצבור "יתרונות יחסיים" ע"י עבודה בתחום כטרום-מתמחה במשרד, ניתן לשמש במהלך הלימודים כעוזר מחקר של אחד המרצים בפקולטה וניתן לעבוד בתחומים משיקים, למשל העברת סיורים לבתי ספר בבית המשפט הקרוב לביתכם או חינוך הנוער לאזרחות טובה ולדמוקרטיה במסגרת תנועת נוער.

השקיעו בעצמכם – לימדו מתוך עניין, כי כל מה שלא לומדים במהלך התואר צריך להשלים במועד מאוחר יותר ונוח פחות.

הבליטו את היתרונות – אם היתרון שלכם הוא בשיחה אחד על אחד, גשו למשרד בכוחות עצמכם, הגישו קורות חיים ובקשו להיות מזומנים לראיון. בראיון כל המחסומים ההתחלתיים נופלים, גיליון הציונים חוזר לפרופורציה הראויה לו ויש לכם מקום גדול להביא את מי שאתם לידי ביטוי.

נראה רחוק ואולי אפילו מאיים אבל השורה התחתונה היא שתחילת הדרך בעולם המשפט היא הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה לפעמים. כמובן שיש עוד אינסוף דלתות שניתן לפתוח באמצעות תואר במשפטים, מלבד עריכת דין.

חשוב לזכור, לסיכום הדברים, שיש דרך נוספת ואחרת להסתכל על כל המצב. למרות שהזמן לא עומד מלכת, סביר להניח שאם היינו רצים מספיק מהר היינו נשארים באותה נקודת זמן. ממש כפי שאומרת המלכה לאליס בסיום ריצתם בארץ הפלאות: "כאן עליך לרוץ הכי מהר שאת יכולה כדי להישאר באותו מקום" ובאופן אירוני משהו, זה עשוי להיות מעט מפחיד בצורת החיים הנוכחית שלנו. רצים ממקום למקום אך למעשה כל ההזדמנויות כבר כאן.    

הכותב הוא אייל נחשון, סטודנט למשפטים וכלכלה באוניברסיטת חיפה.